זה נראה מטופש – בסך הכל זיכרון. בשביל זה יש נייר ועיפרון, בשביל זה יש מחשב, תזכורות בפלאפון. הבעיה שלי היא לא שאני לא זוכרת שום דבר יותר, הבעיה שלי שהיא שאני לא מצליחה להפנים שאני לא זוכרת שום דבר. אני לא מצליחה ליישב בין האני הישנה , שזכרה הכל, או לפחות כל מה שהיא רצתה, בלי להתאמץ, וזכתה על זה להרבה הצלחה אקדמית, לבין האני החדשה, שלא זוכרת את הדברים הקטנים מחיי היום יום.

גם הדברים הגדולים, זה נכון. אולי אם הייתי מבינה לפני חצי שנה שאבדן זיכרון זה חלק מהסימפטומים, הייתי יודעת שאני צריכה לרשום הכל, ולעבור על רישומים ישנים, ולא הייתי מתקשה כל כך לחזור לעניינים בלימודים, ואז אולי הייתי נשארת. ככה, מה שקרה זה שלא זכרתי למה כתבתי את העבודות שכתבתי, ואיך הן קשורות לאלו שעוד רציתי לכתוב. לא זכרתי את נתיב המחקר שלי, למרות שהיה כזה, למרות שבסוף מצאתי אותו, והוא היה הגיוני נורא. אבל אולי מישהי שלא יכולה להחזיק בזיכרון את המחקר של עצמה ואת מה שהיא קוראת בו זמנית לא באמת יכולה להשוות ביניהם, למצוא את נקודות ההשקה. אולי גם בגלל זה כבר לא מתאים לי מחקר.

אבל זה לא נורא. אני בסך הכל אחרת. היום אני רגישה לאנשים כמו שאף פעם לא הייתי. היום יש לי מקום אחר בעולם, אני רק צריכה למצוא אותו.

אני נותנת לעצמי משימה היום – להיות תמיד כמה שיותר מודעת לזה שאין לי יותר זיכרון טוב. כשאני נתקלת במשהו שאני רוצה לזכור, או כשאני שולפת מידע מהזיכרון, לא לשכוח שהזיכרון שלי כבר לא מהימן כמו שהוא היה. זה אומר שאם אני רוצה לזכור משהו, אני צריכה לרשום. ואם אני לא יכולה לרשום, לפחות לחזור על זה לעצמי כמה פעמים. וזה אומר שאם אני מסתמכת על מידע מהזיכרון, אני צריכה לבדוק אותו – איפה שרשמתי, או בדרך אחרת. וזה אומר שאם אני מנסה להיזכר במשהו ולא עולה לי כלום, זה לא בהכרח אומר שאין. אני צריכה למצוא דרכים אחרות לבדוק. זה אומר גם לבקש מחברים להזכיר לי דברים, לקחת את כל הדברים שלי לפני שאני הולכת, נניח.

באמת, זה לא כזה נורא, אבל אני צריכה להתרגל, כדי להפסיק לתת לזה להאט אותי. תזכירו לי, טוב?

מודעות פרסומת