כשזה מגיע להפרעות נפשיות, קשה לומר מתי זאת אפליה, כי הן באמת גורמות לבנאדם להיות פחות כשיר. ובכל זאת, הרגשתי, במסגרת מסוימת שבה יודעים עלי, שמניחים שאני הרבה פחות כשירה משאני באמת. שמניחים שאין טעם להתייחס אלי בכלל, שאני לא אצליח להתגבר על דברים. שכל מה שהיה לי לפני שהPMDD הכה בי כבר לא נחשב, שכל מה שאני עושה בתוכו לא נחשב.

וזאת אותה אישה שאמרה לי להתרכז בתכשירים טבעיים, לא לקחת נוגדי דיכאון או גלולות. שאמרה לי לטפל בעצמי. אולי היא חושבת שאם לא הצלחתי לטפל בעצמי תוך שבועיים, אני חסרת תקנה. אני חלשה, מקולקלת, משוגעת. אז לא. חצי השנה שלקחה לי להגיע למצב שאני מרגישה טוב היא זמן סביר בהחלט – להיות בטוחה, לבדוק אפשרויות אחרות. וזה שאחר כך, בכל זאת, הגעתי שוב למצב שבו לא טוב לי, זה טבעי בהחלט. כי זה לא משהו שעובר, והוא נשאר, מתחת לפני השטח, ולפעמים הוא יוצא. לא, אני לא לא כשירה כי לא הצלחתי לטפל בעצמי. להיפך, אני כשירה מאוד כי כן הצלחתי. כי ידעתי שזה לא תקין, זה לא אני, וטיפלתי בזה. כי אני מקבלת החלטות על החיים שלי. כי אני לומדת לנוע בתוך זה. רק התבגרתי והחכמתי בתוך כל זה.

כן הפגנתי חוסר כשירות שלא הייתי מספיק מודעת אליו, וזה אובדן הזיכרון. לא הבנתי שאני לא מצליחה לתפוס הכל ביחד כי הזיכרון של התדרדר ואת זה הכדורים לא מתקנים. לא שהיא ידעה מזה, אבל מילא. בגלל זה אני עובדת על זה עכשיו, ומוודאת שזיכרון חלש לא יפריע לי יותר.

מודעות פרסומת