ואז אני תוהה אם אני משקרת כשאני אומרת שאין שום סיבה שאני עצבנית חוץ מההתנהגות הדוחה שלו. כי הרי יש עוד סיבה שאני עצבנית, זה כבר שבוע רביעי, אני אמורה להיות עצבנית. אבל היה לי חודש כל כך טוב, הייתי כל כך מאושרת. זה לא היה היום הכי מוצלח ובכל זאת לא הייתי עצובה או עצבנית. הססנית אולי, בגלל זה הסכמתי לדבר איתו.

וזה תמיד ככה – הוא באמת לא בסדר? מה שהיא אמרה באמת כל כך לא לעניין? אולי אני סתם רגישה עכשיו. כאילו שחצי מהזמן אני לא בנאדם שווה-זכויות שהרגשות שלו לגיטימיים.

אז תשכחו מזה! אתם לא יכולים לתרץ את ההתנהגות הדפוקה שלכם ברגישות שלי. מקסימום, מקסימום, אתם יכולים לתרץ את העלבון הראשון. אבל אתם לא יכולים לתרץ את זה שאתם לא מכבדים את הרגשות שלי בזה שהם כאלה ולא אחרים. אם אתם רוצים לטעון שאתם אנשים שמכבדים את הרגשות של אחרים, אתם צריכים לכבד אותם תמיד, לא רק כשנוח לכם. וכבר החלטתי שאנשים שלא יכולים להתמודד איתי בתקופה רגישה, אני לא רוצה אותם בחיים שלי גם בשאר הזמן.

המציאות היא, שכשאני רגישה במיוחד (לא, היום אני בהחלט לא), אני רגישה להכל. לטוב ולרע. ואם לא היה משהו לא בסדר שמה שמישהו עשה, לא הייתי נפגעת מזה, גם אם בתקופה אחרת הייתי אולי נפגעת פחות. ומצד שני, כמה שאני מתענגת גילויי החיבה שאני מקבלת בזמנים כאלה. כמה שהם נוגעים בי עמוק. אלה תקופות שהכל מועצם אצלי, אבל שומדבר לא בא ממני. אני לא ממציאה כלום. אני לא נכנסת לסרטים. הכל בא מבחוץ, הכל אמיתי.

אז גם אם עוד שבועיים הייתי מתמודדת עם השיחה הזאת יותר טוב, זה לא משנה את זה שגם עכשיו אני בנאדם, וזה לא אשמתי שמישהו אחר בחר לא לכבד אותי. וזה גם לא עניינו אם אני עצבנית יותר בזמן הזה של החודש, או אפילו אם באמת קרה לי משהו רע ובגלל זה אני עצבנית. אידיוט גס רוח נשאר אידיוט גס רוח גם אם השמש זורחת, הציפורים מצייצות, והכל קסום.

מודעות פרסומת