הייתה לי חוויה מאוד לא נעימה השבוע. לא הרגשתי טוב, וכל היום הייתי שניה מלבכות. קרה מקרה והייתה לי איזו התקלות שאכן גרמה לזה לקרות, באיזו הצפה פתאומית מאוד. הבנתי שלקחתי על עצמי יותר משיכולתי באותו יום, התנצלתי וקמתי ללכת.

נשמע פשוט, לא? לא נעים, חשבתי שאני יכולה  ואני לא. עוד מוקדם יותר באותו יום הבנתי שזה לא ילך ואני צריכה להחליף את הכדורים, ולכן כל התוכניות שלי לזמן הקרוב יפגעו. זה רק אישש את הערכת המצב שלי ואת ההחלטה שקיבלתי.

אז זהו, שלא. באותו מעמד נכחה גם דמות סמכותית (שלא הייתה לה שום סמכות בהקשר הזה דווקא), שעצרה אותי, אמרה לי לא ללכת, וש"אנחנו מדברים על הבעיות שלנו" ושאני צריכה להסביר. רמות הצלילות שאני מגיעה אליהן תוך כדי מצב של רגישות מוגברת הן מדהימות היום – בפירוש ידעתי מה קורה יותר טוב מהאנשים שהיו סביבי באותו רגע. ובכל זאת, אותה דמות סמכותית גלשה מייד לדמות המורה, כאילו שזה שאני בוכה הופך אותי מיידית לילדה קטנה. אז זהו, שלא. כבר עברתי את זה. אני יודעת טוב מאוד שכמו שזה לא מקומה להגיד לכל סטודנט אחר אם ללכת או להישאר, אם לפתור את הקונפליקטים שלו ומתי, זה גם לא מקומה להגיד את זה לי, גם אם אני במצב רגיש עכשיו, וגם אמרתי לה את זה. אז, במקום. כן, ככה צלולה הייתי – לא הייתי צריכה לעבד את זה מאוחר יותר כדי להבין שהיא התנהגה לא לעניין, ראיתי את זה מיד. זה רק צורם יותר ככה.

מאחר שרוב החיים שלי הייתי אדם רגיש, זה לא חדש לי. זה תמיד היה ככה. אבל רוב החיים שלי באמת לא הייתי בשליטה ברגעים האלה, ואילו היום אני לא בשליטה רק על אספקטים מסויימים, והיכולת השכלית שלי ויכולת קריאת המציאות שלי הן דווקא גבוהות מאוד. זה גרם, במקרה הזה, לזה שמצד אחד דרשו ממני איזה הסבר, אבל מצד שני בכלל לא הקשיבו לי, לא נתנו לי לדבר עם מי שהייתי צריכה לדבר.

זה ableism ברור וחד וכואב. בפעם השניה. אף אחד לא עצר לברר מה אני יכולה ומה אני לא יכולה, הם פשוט הניחו שאני לא יכולה – להבין מה קורה, להחליט בעצמי. זה מגוחך ומטופש כי אני מכירה את עצמי הכי טוב, ולכן אני זאת שיודעת מה אני יכולה ומה לא.

 

אבל יש פה עוד נקודה, יש פה צד שני. גם לי כאדם רגיש קשה לדבר ולהקשיב לבן אדם במצב רגשי קיצוני, ואני יודעת שגם לאנשים פחות רגישים זה קשה. ברור לי שהם תקפו אותי בדרישות ושאלות ולא הקשיבו לי כי הם בעצמם היו נסערים מזה שאני הייתי נסערת. כן, אני הייתי צלולה, אבל הם לא ידעו את זה. הם לא באמת היו יכולים פשוט לשפוט לפי מה שאני אומרת, כי היה להם קשה להקשיב לזה. חשוב לי להבין איך אני יכולה לתקשר עם אנשים שלא מבינים את המצב שלי.

דבר אחד, שכבר עלה, בהקשרים פחות חריפים, זה שאולי אני צריכה להימנע מלנסות לפתור בעיות כשאני נסערת, כי אני אולי יכולה, אבל האנשים האחרים לא יכולים, ולכן כל מה שאני אומרת מבוזבז. עכשיו למשל אני במצב מבלבל שבו אני לא יודעת מה לומר לדמות הסמכותית שפגעה בי, כי את הכל כבר אמרתי על המקום, אבל היא לא באמת הייתה במצב להקשיב לי. אולי אני צריכה לומר "יהיה בסדר, אבל נדבר על זה אחר כך, כשאהיה רגועה יותר".

מצד שני, אם האנשים שיש לי אינטראקציה איתם ידעו ויאמינו שאני צלולה גם במצבים כאלה, או לפחות שאני יכולה להיות, כנראה שיהיה לנו יותר קל. אני מניחה שאין לי אלא להגיד להם ולקוות לטוב.

מודעות פרסומת