היה לי יום קשה. באתי מראש מתוחה, והיה שם איש מלחיץ, תוקפני. לא מאוד, אבל מספיק. ניסיתי לבקש, לא לדרוש את זכותי, זו לא הייתי זכותי, אבל לבקש את מה שאני צריכה. זה לא עבד. אמרתי לו את מה שחשבתי עליו. לא הייתי צריכה. הוא אמר לי את מה שהוא חשב עלי. זה היה די נורא. הוא אמר שאני ילדותית, מה שאני יודעת שלא נכון, שאני לא שולטת ברגשות שלי, שנו, זה הנושא של הבלוג, ברור שזה נכון, ושאני תוקפנית, מה שכנראה נכון וגם קצת מחדש לי. אני לא מוציאה את המתיחות שלי על החברים והמשפחה שלי, אבל הם חברים ומשפחה, הם מפיגים אותה אוטומטית בזה שהם אוהבים אותי. עם אנשים זרים, שלא מסכימים להקל עלי, כנראה שכן, אני תוקפנית. זה די חשוב לי לא להיות.

ואז זה השתחרר, באו הדמעות והעוויתות, והם הבינו שמשהו קורה. קרו שני דברים שהפתיעו אותי. הראשון הוא שהם המשיכו לדבר איתי, אפילו שהייתי נסערת. יחסית לחוויה הקשה שהייתה לי שבועיים קודם, זה היה ממש נפלא. הם דיברו איתי כמעט כרגיל (אני חושבת שהם עשו לי קצת יותר ויתורים, למרות הכל תרבות הדיון שלי נשארה פחות טובה מהרגיל), הקשיבו לי בדיוק כמו קודם. אני לא חושבת שזה קרה לי עד כה עם אנשים שהם לא קרובים. זה היה ממש תיקון – לפעמים מותר לבכות. רציתי ושכחתי לשאול אותם, כשנכנסתי, אם יפריע להם אם אבכה. הייתי צריכה לשאול. אשאל בעתיד – ככה לכולנו תהיה אזהרה מראש.

הדבר השני היה שבפעם הראשונה, כשסיפרתי למה אני ככה, זה היה כאילו הוצאתי תעודת נכות – במקרה שניהם ידעו מה זה, והם פשוט נהיו כל כך accomodating. האיש המלחיץ נסוג מכל ההאשמות שלו, למרות שדווקא ביקשתי ממנו לחזור עליהן, ונראה לי שנשמעתי רגועה ומוכנה ללמוד. אני לא בטוחה שאני אוהבת את זה – יחס בלתי מתפשר לגמרי, ואז אני שולפת כרטיס נכות ומוותרים לי לגמרי. הייתי רוצה לראות קצת יותר סלחנות כלפי כולם, ומי שצריך עוד כבר ילמד לבקש.

מודעות פרסומת