בחודש שעבר שכחתי איפה אני במחזור. אף פעם לא רשמתי, כי היה לי זיכרון טוב, ומחזור מדויק כמו שלי קל לזכור, לפי שבועות, אבל הזיכרון שלי נחלש מאוד, ושכחתי. אני כבר כמה חודשים יציבה על אותו כדור, ולא היו לי בעיות מצברוח, והשבוע השלישי (כלומר השני לפני המחזור), עבר בלי ששמתי לב אפילו. ועדיין, כשהמחזור שלי הקדים (באיזה יום בשבוע הוא היה אמור להיות דווקא זכרתי), ידעתי טוב מאוד שהוא בא. מסתבר שכשמורידים את המצברוח, עדיין נשאר בלבול, חוסר החלטיות, חוסר ריכוז, ועייפות. בימים האחרונים לפני המחזור פשוט הרגשתי שאני חצי ישנה כל הזמן – לא הייתה לי שום יוזמה, לא הייתי חדה. לבלבול שלי שם לב כל מי שהיה מסביבי. תפקוד לקוי, למרות הכל. ובכל זאת, בזכות הכדורים נלווה לזה הרבה פחות חוסר בטחון משהיה יכול – היה לי קשה, כמו שקשה לי הרבה בתקופות כאלה, לדרוש תשומת לב והקשבה של קבוצה, אבל בהחלט הרגשתי שכשפונים אלי, זכותי לבקש שיחכו קצת שאני אחליט, מה קרה?

כל זה נמשך פחות משבוע, אבל בכל זאת זה היה חודש די קשה. שוב הרגשתי שאני נורא מוגבלת, ולמה היו לי אשליות בכלל שאני יכולה לחיות חיים נורמליים. ניסיתי לחשוב איך אני יכולה לארגן את החיים שלי סביב המחזור בצורה יעילה, ובינתיים זה מוביל ללהפריד בין פרנסה לעשייה משמעותית, ולרכז את העשייה המשמעותית בזמנים הטובים, ובזמנים הרעים רק לעבוד. זה בערך הפוך ממה שתמיד רציתי לעשות – להתפרנס מעשייה משמעותית.

ואז, אחרי שקיבלתי מחזור וזה עבר, היו לי חוויות שגרמו לי להרגיש נורא מוכשרת. ואם אני נורא מוכשרת, אני לא יכולה לתת לזה שאני גם נורא מוגבלת לעצור אותי, לא? ושוב אני מבינה ששנה וחצי זה לא מספיק זמן ללמוד איך להיות אני עם PMDD. שלהניח שיכולתי לדעת עכשיו איך אני רוצה לחיות את החיים שלי, זה לא הגיוני בכלל.

 

הזיכרון שלי ממש על הפנים. אני לא זוכרת על מה דיברתי לפני רגע. אני לא מצליחה לשלוף מהזיכרון שמות של אנשים שאני יודעת שאני מכירה. מצד אחד, המון אנשים חיים ככה. מצד שני, אני מפחדת. מה אם זה ימשיך להתדרדר?

 

מודעות פרסומת