ארכיונים עבור קטגוריה: Uncategorized

בחודש שעבר שכחתי איפה אני במחזור. אף פעם לא רשמתי, כי היה לי זיכרון טוב, ומחזור מדויק כמו שלי קל לזכור, לפי שבועות, אבל הזיכרון שלי נחלש מאוד, ושכחתי. אני כבר כמה חודשים יציבה על אותו כדור, ולא היו לי בעיות מצברוח, והשבוע השלישי (כלומר השני לפני המחזור), עבר בלי ששמתי לב אפילו. ועדיין, כשהמחזור שלי הקדים (באיזה יום בשבוע הוא היה אמור להיות דווקא זכרתי), ידעתי טוב מאוד שהוא בא. מסתבר שכשמורידים את המצברוח, עדיין נשאר בלבול, חוסר החלטיות, חוסר ריכוז, ועייפות. בימים האחרונים לפני המחזור פשוט הרגשתי שאני חצי ישנה כל הזמן – לא הייתה לי שום יוזמה, לא הייתי חדה. לבלבול שלי שם לב כל מי שהיה מסביבי. תפקוד לקוי, למרות הכל. ובכל זאת, בזכות הכדורים נלווה לזה הרבה פחות חוסר בטחון משהיה יכול – היה לי קשה, כמו שקשה לי הרבה בתקופות כאלה, לדרוש תשומת לב והקשבה של קבוצה, אבל בהחלט הרגשתי שכשפונים אלי, זכותי לבקש שיחכו קצת שאני אחליט, מה קרה?

כל זה נמשך פחות משבוע, אבל בכל זאת זה היה חודש די קשה. שוב הרגשתי שאני נורא מוגבלת, ולמה היו לי אשליות בכלל שאני יכולה לחיות חיים נורמליים. ניסיתי לחשוב איך אני יכולה לארגן את החיים שלי סביב המחזור בצורה יעילה, ובינתיים זה מוביל ללהפריד בין פרנסה לעשייה משמעותית, ולרכז את העשייה המשמעותית בזמנים הטובים, ובזמנים הרעים רק לעבוד. זה בערך הפוך ממה שתמיד רציתי לעשות – להתפרנס מעשייה משמעותית.

ואז, אחרי שקיבלתי מחזור וזה עבר, היו לי חוויות שגרמו לי להרגיש נורא מוכשרת. ואם אני נורא מוכשרת, אני לא יכולה לתת לזה שאני גם נורא מוגבלת לעצור אותי, לא? ושוב אני מבינה ששנה וחצי זה לא מספיק זמן ללמוד איך להיות אני עם PMDD. שלהניח שיכולתי לדעת עכשיו איך אני רוצה לחיות את החיים שלי, זה לא הגיוני בכלל.

 

הזיכרון שלי ממש על הפנים. אני לא זוכרת על מה דיברתי לפני רגע. אני לא מצליחה לשלוף מהזיכרון שמות של אנשים שאני יודעת שאני מכירה. מצד אחד, המון אנשים חיים ככה. מצד שני, אני מפחדת. מה אם זה ימשיך להתדרדר?

 

היה לי יום קשה. באתי מראש מתוחה, והיה שם איש מלחיץ, תוקפני. לא מאוד, אבל מספיק. ניסיתי לבקש, לא לדרוש את זכותי, זו לא הייתי זכותי, אבל לבקש את מה שאני צריכה. זה לא עבד. אמרתי לו את מה שחשבתי עליו. לא הייתי צריכה. הוא אמר לי את מה שהוא חשב עלי. זה היה די נורא. הוא אמר שאני ילדותית, מה שאני יודעת שלא נכון, שאני לא שולטת ברגשות שלי, שנו, זה הנושא של הבלוג, ברור שזה נכון, ושאני תוקפנית, מה שכנראה נכון וגם קצת מחדש לי. אני לא מוציאה את המתיחות שלי על החברים והמשפחה שלי, אבל הם חברים ומשפחה, הם מפיגים אותה אוטומטית בזה שהם אוהבים אותי. עם אנשים זרים, שלא מסכימים להקל עלי, כנראה שכן, אני תוקפנית. זה די חשוב לי לא להיות.

ואז זה השתחרר, באו הדמעות והעוויתות, והם הבינו שמשהו קורה. קרו שני דברים שהפתיעו אותי. הראשון הוא שהם המשיכו לדבר איתי, אפילו שהייתי נסערת. יחסית לחוויה הקשה שהייתה לי שבועיים קודם, זה היה ממש נפלא. הם דיברו איתי כמעט כרגיל (אני חושבת שהם עשו לי קצת יותר ויתורים, למרות הכל תרבות הדיון שלי נשארה פחות טובה מהרגיל), הקשיבו לי בדיוק כמו קודם. אני לא חושבת שזה קרה לי עד כה עם אנשים שהם לא קרובים. זה היה ממש תיקון – לפעמים מותר לבכות. רציתי ושכחתי לשאול אותם, כשנכנסתי, אם יפריע להם אם אבכה. הייתי צריכה לשאול. אשאל בעתיד – ככה לכולנו תהיה אזהרה מראש.

הדבר השני היה שבפעם הראשונה, כשסיפרתי למה אני ככה, זה היה כאילו הוצאתי תעודת נכות – במקרה שניהם ידעו מה זה, והם פשוט נהיו כל כך accomodating. האיש המלחיץ נסוג מכל ההאשמות שלו, למרות שדווקא ביקשתי ממנו לחזור עליהן, ונראה לי שנשמעתי רגועה ומוכנה ללמוד. אני לא בטוחה שאני אוהבת את זה – יחס בלתי מתפשר לגמרי, ואז אני שולפת כרטיס נכות ומוותרים לי לגמרי. הייתי רוצה לראות קצת יותר סלחנות כלפי כולם, ומי שצריך עוד כבר ילמד לבקש.

הייתה לי חוויה מאוד לא נעימה השבוע. לא הרגשתי טוב, וכל היום הייתי שניה מלבכות. קרה מקרה והייתה לי איזו התקלות שאכן גרמה לזה לקרות, באיזו הצפה פתאומית מאוד. הבנתי שלקחתי על עצמי יותר משיכולתי באותו יום, התנצלתי וקמתי ללכת.

נשמע פשוט, לא? לא נעים, חשבתי שאני יכולה  ואני לא. עוד מוקדם יותר באותו יום הבנתי שזה לא ילך ואני צריכה להחליף את הכדורים, ולכן כל התוכניות שלי לזמן הקרוב יפגעו. זה רק אישש את הערכת המצב שלי ואת ההחלטה שקיבלתי.

אז זהו, שלא. באותו מעמד נכחה גם דמות סמכותית (שלא הייתה לה שום סמכות בהקשר הזה דווקא), שעצרה אותי, אמרה לי לא ללכת, וש"אנחנו מדברים על הבעיות שלנו" ושאני צריכה להסביר. רמות הצלילות שאני מגיעה אליהן תוך כדי מצב של רגישות מוגברת הן מדהימות היום – בפירוש ידעתי מה קורה יותר טוב מהאנשים שהיו סביבי באותו רגע. ובכל זאת, אותה דמות סמכותית גלשה מייד לדמות המורה, כאילו שזה שאני בוכה הופך אותי מיידית לילדה קטנה. אז זהו, שלא. כבר עברתי את זה. אני יודעת טוב מאוד שכמו שזה לא מקומה להגיד לכל סטודנט אחר אם ללכת או להישאר, אם לפתור את הקונפליקטים שלו ומתי, זה גם לא מקומה להגיד את זה לי, גם אם אני במצב רגיש עכשיו, וגם אמרתי לה את זה. אז, במקום. כן, ככה צלולה הייתי – לא הייתי צריכה לעבד את זה מאוחר יותר כדי להבין שהיא התנהגה לא לעניין, ראיתי את זה מיד. זה רק צורם יותר ככה.

מאחר שרוב החיים שלי הייתי אדם רגיש, זה לא חדש לי. זה תמיד היה ככה. אבל רוב החיים שלי באמת לא הייתי בשליטה ברגעים האלה, ואילו היום אני לא בשליטה רק על אספקטים מסויימים, והיכולת השכלית שלי ויכולת קריאת המציאות שלי הן דווקא גבוהות מאוד. זה גרם, במקרה הזה, לזה שמצד אחד דרשו ממני איזה הסבר, אבל מצד שני בכלל לא הקשיבו לי, לא נתנו לי לדבר עם מי שהייתי צריכה לדבר.

זה ableism ברור וחד וכואב. בפעם השניה. אף אחד לא עצר לברר מה אני יכולה ומה אני לא יכולה, הם פשוט הניחו שאני לא יכולה – להבין מה קורה, להחליט בעצמי. זה מגוחך ומטופש כי אני מכירה את עצמי הכי טוב, ולכן אני זאת שיודעת מה אני יכולה ומה לא.

 

אבל יש פה עוד נקודה, יש פה צד שני. גם לי כאדם רגיש קשה לדבר ולהקשיב לבן אדם במצב רגשי קיצוני, ואני יודעת שגם לאנשים פחות רגישים זה קשה. ברור לי שהם תקפו אותי בדרישות ושאלות ולא הקשיבו לי כי הם בעצמם היו נסערים מזה שאני הייתי נסערת. כן, אני הייתי צלולה, אבל הם לא ידעו את זה. הם לא באמת היו יכולים פשוט לשפוט לפי מה שאני אומרת, כי היה להם קשה להקשיב לזה. חשוב לי להבין איך אני יכולה לתקשר עם אנשים שלא מבינים את המצב שלי.

דבר אחד, שכבר עלה, בהקשרים פחות חריפים, זה שאולי אני צריכה להימנע מלנסות לפתור בעיות כשאני נסערת, כי אני אולי יכולה, אבל האנשים האחרים לא יכולים, ולכן כל מה שאני אומרת מבוזבז. עכשיו למשל אני במצב מבלבל שבו אני לא יודעת מה לומר לדמות הסמכותית שפגעה בי, כי את הכל כבר אמרתי על המקום, אבל היא לא באמת הייתה במצב להקשיב לי. אולי אני צריכה לומר "יהיה בסדר, אבל נדבר על זה אחר כך, כשאהיה רגועה יותר".

מצד שני, אם האנשים שיש לי אינטראקציה איתם ידעו ויאמינו שאני צלולה גם במצבים כאלה, או לפחות שאני יכולה להיות, כנראה שיהיה לנו יותר קל. אני מניחה שאין לי אלא להגיד להם ולקוות לטוב.

ואז אני תוהה אם אני משקרת כשאני אומרת שאין שום סיבה שאני עצבנית חוץ מההתנהגות הדוחה שלו. כי הרי יש עוד סיבה שאני עצבנית, זה כבר שבוע רביעי, אני אמורה להיות עצבנית. אבל היה לי חודש כל כך טוב, הייתי כל כך מאושרת. זה לא היה היום הכי מוצלח ובכל זאת לא הייתי עצובה או עצבנית. הססנית אולי, בגלל זה הסכמתי לדבר איתו.

וזה תמיד ככה – הוא באמת לא בסדר? מה שהיא אמרה באמת כל כך לא לעניין? אולי אני סתם רגישה עכשיו. כאילו שחצי מהזמן אני לא בנאדם שווה-זכויות שהרגשות שלו לגיטימיים.

אז תשכחו מזה! אתם לא יכולים לתרץ את ההתנהגות הדפוקה שלכם ברגישות שלי. מקסימום, מקסימום, אתם יכולים לתרץ את העלבון הראשון. אבל אתם לא יכולים לתרץ את זה שאתם לא מכבדים את הרגשות שלי בזה שהם כאלה ולא אחרים. אם אתם רוצים לטעון שאתם אנשים שמכבדים את הרגשות של אחרים, אתם צריכים לכבד אותם תמיד, לא רק כשנוח לכם. וכבר החלטתי שאנשים שלא יכולים להתמודד איתי בתקופה רגישה, אני לא רוצה אותם בחיים שלי גם בשאר הזמן.

המציאות היא, שכשאני רגישה במיוחד (לא, היום אני בהחלט לא), אני רגישה להכל. לטוב ולרע. ואם לא היה משהו לא בסדר שמה שמישהו עשה, לא הייתי נפגעת מזה, גם אם בתקופה אחרת הייתי אולי נפגעת פחות. ומצד שני, כמה שאני מתענגת גילויי החיבה שאני מקבלת בזמנים כאלה. כמה שהם נוגעים בי עמוק. אלה תקופות שהכל מועצם אצלי, אבל שומדבר לא בא ממני. אני לא ממציאה כלום. אני לא נכנסת לסרטים. הכל בא מבחוץ, הכל אמיתי.

אז גם אם עוד שבועיים הייתי מתמודדת עם השיחה הזאת יותר טוב, זה לא משנה את זה שגם עכשיו אני בנאדם, וזה לא אשמתי שמישהו אחר בחר לא לכבד אותי. וזה גם לא עניינו אם אני עצבנית יותר בזמן הזה של החודש, או אפילו אם באמת קרה לי משהו רע ובגלל זה אני עצבנית. אידיוט גס רוח נשאר אידיוט גס רוח גם אם השמש זורחת, הציפורים מצייצות, והכל קסום.

לא לדבר עם אף אחד כשאני רגישה? אבל אז אני אפנה את זה כלפי עצמי ואשנא אותם יותר, את האנשים שאמרו לי דברים שפגעו בי ואני מפחדת להגיב כי אולי אני אגיב חזק מדי.

עם אנשים שאני מספיק סומכת עליהם, אני מנסחת את זה ככה שאני יוצאת מסכנה וקטנה כזאת. אני לא אומרת "אמרת ככה, וזה אומר שככה, ולכן אתה איום ונורא", אני אומרת "אני מרגישה שאתה מרגיש ככה בגלל שאמרת ככה, ואני לא יודעת אם זה רציונלי אבל אני פגועה מזה ואני כועסת עליך. אני לא רוצה לשמור בבטן את זה שאני כועסת עליך, אני מפחדת שזה יתבשל למשהו יותר מכוער." אבל רק עם אנשים שאני סומכת עליהם. לא לכולם אני מוכנה להודות שאני לא יודעת אם זה רציונלי.

אבל אני באמת לא יודעת, לא? מה רע בלקחת אחריות? להגיד מה שאני רוצה להגיד, אבל לסייג.

אולי אני כן יודעת. אולי הטעות היא רק בעוצמת התגובה שלי, בניסוח שלה. הרי מתי טעיתי, עד עכשיו? ההוא באמת לא אהב אותי יותר, וההוא השני באמת התעלם ממני.

איך אני יודעת אם אני יודעת?

אם יש לך רק עוד יום-יומיים לפני שיתחיל להיות רע, להשתמש בזמן הזה בשביל לכתוב עבודה או לעשות מסיבת יום הולדת?

לפני שהפסקתי להיות מסוגלת לשלוט על הרגשות שלי, היו לי בערך שנתיים של חסד שבהן כן יכולתי לשלוט עליהם. לפני כן הייתי מסוגלת, פיזית, אבל לא ידעתי איך. אז למדתי איך, והיה לי די נחמד להיות בשליטה. הרגשתי שללמוד לשלוט ברגשות שלי היה קפיצת ההתבגרות הכי גדולה שלי. ואז התחלתי להרגיש את הרגרסיה. לא לקח לי הרבה זמן להבין שהרגרסיה היא לא רגרסיה, אלא PMS, שהתנפח מהר מאוד לרמה של PMDD, של להפריע לתפקוד שלי. אחת הדרכים שנהגתי אז להסביר מה קורה לי, איך זה מרגיש, הייתה "לא להיות בנאדם מבוגר יותר".

אחר כך היו לי כמה חודשים של שקט על נוגדי דיכאון, עד שהיו לי כמה הפרעות, בהתחלה של כדורים ששכחתי, ואחר כך כשניסיתי להחליף. ופתאום זה היה כל כך אחרת! פתאום כשהיה לי רע, זה רק הוציא החוצה בעיות אמיתיות שהתעלמתי מהן כשהיה לי טוב. פתאום לא נכנסתי לסרטים יותר. בעצם, פתאום ידעתי שלא נכנסתי לסרטים מההתחלה, כי הרי הסרטים שלי היו שהוא לא אוהב אותי, ובסוף זה היה נכון. פתאום זה לא היה שבועיים להיות מאושרת ושבועיים למצוא תירוצים להיות אומללה. פתאום זה היה שבועיים להיות מאושרת ושבועיים להתמודד. להתמודד זה טוב, לא? אז מה אם אני לא יכולה יותר להחליט מתי להיות מאושרת ומתי להתמודד? אז מה אם אני לא יכולה יותר להסתפק במודעות לסבל שלי וחייבת ממש להרגיש אותו, לאורך זמן, ולא רק עד שאבין אותו.

אז זה לא כמו לצוף על ים רגוע, זה כמו לגלוש על ים סוער. אז מה? כל עוד אני שומרת על שיווי משקל.

בהתחלה, כשרק התחלתי להרגיש כמה זה יכול להרוס את החיים שלי, איבדתי את כל החלומות שלי, והחלפתי אותם בחלום אחד – להיות מאושרת. וגם זה היה נראה לא אפשרי. היום אני כבר לא רוצה את החלומות הישנים שלי, אבל יש לי חדשים, והם בהישג יד, ולא כי אני מכוונת פחות גבוה. גם היום אני רואה שיש לי את היכולת להצליח. אפילו יותר מקודם. ודווקא להיות מאושרת אני כבר לא חולמת. אני לומדת לעשות לימונדה מהאומללות שלי, והטעם שלה לא רע. יש לי מה להרוויח מכל מצבי הרוח שלי במהלך החודש – יש יתרונות גם לרגשות חזקים ורגישות יתרה. אז אולי אני לא תמיד מאושרת, אבל אני מתחילה להיות מרוצה.

ובגרות? טוב, עכשיו אני דווקא מרגישה שמאוד התבגרתי מהסיפור הזה, וגם הבטחון העצמי של עלה פלאים, למרות כל הכימיה הזאת שמורידה אותו שבועיים בחודש. זה כבר לא מרגיש כמו רגרסיה, רק אני אחרת. ממש אחרת. כל כך אחרת שאני עדיין לומדת להיות היא. אבל אני גם די שמחה להיות היא. שוב טוב להיות אני.