Sorry, I don't have an English blog (yet). I have a sex-ed and discussion blog in Hebrew – that's my main "thing". This is my other blog, about dealing with PMDD.

כשזה מגיע להפרעות נפשיות, קשה לומר מתי זאת אפליה, כי הן באמת גורמות לבנאדם להיות פחות כשיר. ובכל זאת, הרגשתי, במסגרת מסוימת שבה יודעים עלי, שמניחים שאני הרבה פחות כשירה משאני באמת. שמניחים שאין טעם להתייחס אלי בכלל, שאני לא אצליח להתגבר על דברים. שכל מה שהיה לי לפני שהPMDD הכה בי כבר לא נחשב, שכל מה שאני עושה בתוכו לא נחשב.

וזאת אותה אישה שאמרה לי להתרכז בתכשירים טבעיים, לא לקחת נוגדי דיכאון או גלולות. שאמרה לי לטפל בעצמי. אולי היא חושבת שאם לא הצלחתי לטפל בעצמי תוך שבועיים, אני חסרת תקנה. אני חלשה, מקולקלת, משוגעת. אז לא. חצי השנה שלקחה לי להגיע למצב שאני מרגישה טוב היא זמן סביר בהחלט – להיות בטוחה, לבדוק אפשרויות אחרות. וזה שאחר כך, בכל זאת, הגעתי שוב למצב שבו לא טוב לי, זה טבעי בהחלט. כי זה לא משהו שעובר, והוא נשאר, מתחת לפני השטח, ולפעמים הוא יוצא. לא, אני לא לא כשירה כי לא הצלחתי לטפל בעצמי. להיפך, אני כשירה מאוד כי כן הצלחתי. כי ידעתי שזה לא תקין, זה לא אני, וטיפלתי בזה. כי אני מקבלת החלטות על החיים שלי. כי אני לומדת לנוע בתוך זה. רק התבגרתי והחכמתי בתוך כל זה.

כן הפגנתי חוסר כשירות שלא הייתי מספיק מודעת אליו, וזה אובדן הזיכרון. לא הבנתי שאני לא מצליחה לתפוס הכל ביחד כי הזיכרון של התדרדר ואת זה הכדורים לא מתקנים. לא שהיא ידעה מזה, אבל מילא. בגלל זה אני עובדת על זה עכשיו, ומוודאת שזיכרון חלש לא יפריע לי יותר.

אני כבר נקייה לגמרי מקפה, תה, קולה ואלכוהול. אלכוהול בחודש האחרון, כל השאר כבר מזמן. נשאר לי רק עוד דבר אחד – שוקולד. הוא פשוט משמח אותי כל כך הרבה, שלא נראה לי מספיק חשוב שהוא משפיע על המצברוח וממכר. אבל די. הגיע הזמן להתחיל לעשות כל מה שאני יכולה. מעכשיו, אין יותר שוקולד. אף פעם (לי אף פעם הרבה יותר קל מרק להשתדל). חייתי חצי שנה בלי שוקולד, והסתדרתי. אני יכולה לחזור לזה.

כמובן שצריך למצוא לו תחליף – אוכל שישמח אותי. או אולי לא אוכל? אולי כשבא לי שוקולד אשמיע לעצמי שיר כיפי במקום? מצד שני, לא נראה לי שכדאי שאוכל פחות. נראה לי שבינתיים אפשר לעשות רשימת אפשרויות:

  1. פרוסת גבינה טעימה
  2. פרי שאני אוהבת
  3. חמאת בוטנים ומייפל (לערבב ולשים בצנצנת, ולאכול כל פעם כפית – נשמע כמו הכי קרוב מבחינת טעם שומני, עשיר, מתוק ולא חריף)
  4. תפו"א בצורה מוצלחת כלשהי (חיובי כי זה פחמימות – צריך להגביר צריכת פחמימות מורכבות)
  5. שיר כיפי, עדיף מתוך איזה מחזמר או סרט מוזיקלי

את השירים צריך לשים בפלאפון – שיהיו איתי לא משנה איפה אני נמצאת, במקום חטיפי סניקרס ממכונות וקיוסקים.

 

ואם כבר החלטות, אני צריכה לקיים את החלטתי לעשות ספורט יום יום, אז אני יוצאת עכשיו להליכה ארוכה.

זה נראה מטופש – בסך הכל זיכרון. בשביל זה יש נייר ועיפרון, בשביל זה יש מחשב, תזכורות בפלאפון. הבעיה שלי היא לא שאני לא זוכרת שום דבר יותר, הבעיה שלי שהיא שאני לא מצליחה להפנים שאני לא זוכרת שום דבר. אני לא מצליחה ליישב בין האני הישנה , שזכרה הכל, או לפחות כל מה שהיא רצתה, בלי להתאמץ, וזכתה על זה להרבה הצלחה אקדמית, לבין האני החדשה, שלא זוכרת את הדברים הקטנים מחיי היום יום.

גם הדברים הגדולים, זה נכון. אולי אם הייתי מבינה לפני חצי שנה שאבדן זיכרון זה חלק מהסימפטומים, הייתי יודעת שאני צריכה לרשום הכל, ולעבור על רישומים ישנים, ולא הייתי מתקשה כל כך לחזור לעניינים בלימודים, ואז אולי הייתי נשארת. ככה, מה שקרה זה שלא זכרתי למה כתבתי את העבודות שכתבתי, ואיך הן קשורות לאלו שעוד רציתי לכתוב. לא זכרתי את נתיב המחקר שלי, למרות שהיה כזה, למרות שבסוף מצאתי אותו, והוא היה הגיוני נורא. אבל אולי מישהי שלא יכולה להחזיק בזיכרון את המחקר של עצמה ואת מה שהיא קוראת בו זמנית לא באמת יכולה להשוות ביניהם, למצוא את נקודות ההשקה. אולי גם בגלל זה כבר לא מתאים לי מחקר.

אבל זה לא נורא. אני בסך הכל אחרת. היום אני רגישה לאנשים כמו שאף פעם לא הייתי. היום יש לי מקום אחר בעולם, אני רק צריכה למצוא אותו.

אני נותנת לעצמי משימה היום – להיות תמיד כמה שיותר מודעת לזה שאין לי יותר זיכרון טוב. כשאני נתקלת במשהו שאני רוצה לזכור, או כשאני שולפת מידע מהזיכרון, לא לשכוח שהזיכרון שלי כבר לא מהימן כמו שהוא היה. זה אומר שאם אני רוצה לזכור משהו, אני צריכה לרשום. ואם אני לא יכולה לרשום, לפחות לחזור על זה לעצמי כמה פעמים. וזה אומר שאם אני מסתמכת על מידע מהזיכרון, אני צריכה לבדוק אותו – איפה שרשמתי, או בדרך אחרת. וזה אומר שאם אני מנסה להיזכר במשהו ולא עולה לי כלום, זה לא בהכרח אומר שאין. אני צריכה למצוא דרכים אחרות לבדוק. זה אומר גם לבקש מחברים להזכיר לי דברים, לקחת את כל הדברים שלי לפני שאני הולכת, נניח.

באמת, זה לא כזה נורא, אבל אני צריכה להתרגל, כדי להפסיק לתת לזה להאט אותי. תזכירו לי, טוב?